| ברור הדבר כי לכל דיספילינה מסורות היסטוריות, שורשים אינטלקטואליים, דפוסים וכלים משלה לביקורת עצמית ופנימית, אך האם עדיין הגיוני לאמץ את ההיסטוריה הפנימית של האמנות בתור הגישה הבלעדית והלגיטימית המשלימה את הקריאה האתית והאסתטית של היצירה? חוץ מזה, לצערי הרב, היו כל מיני מקרים של רצח של ילדים על ידי הוריהם, לא באמצעות הטבעה והם קרו בכל העדות בישראל ובכל המעמדות | ונניח שוב לצורך הדיון שזו אכן היתה כוונתה של האמנית, בפועל היצירה לא הצליחה לעשות את העבודה |
|---|---|
| אין שום סיבה שזה לא יקרה גם בישראל | טענה דומיננטית נוספת שעלתה בדיון היתה שקריאת הציור בתוך ההקשר "הנכון" מנקה את הציור מגזענות |
ההליכה שלי זקופה, החזה מאיים לדקור את המהלכים מולי, האגן מעכז לו בהגזמה פראית, כך אני מתנהלת.
| בכל אופן, בתור גבר מזרחי אני ממש לא מרגיש נפגע מהביקורת ואין לי שום בעיה להצהיר שאני לא רוצה שכל הערסים יבואו | הסטריאוטיפים האלה מסייעים להעביר את המסר האמנותי של התמונות — העולה הרוסי נמצא בעמדה מתגוננת — מתעללים בו, מנצלים אותו, חושבים עליו דברים רעים, כלומר הוא בעיקרו: קרבן |
|---|---|
| שמואלוף אף עושה הכפלה של הביטוי "שימו לב" כדי לוודא שהקורא יבין זו כקריאה ביקורתית | שלא כמו בציורים המוקדמים של ז'ויה שהיו מאד מורכבים ומתוחכמים מבחינה צורנית, פה הציורים יורדים לרמה של קריקטורה פלאקאטית שמעבירה מסר מאד ברור |
פויר, כתב טור פרובוקטיבי בשם "לו הייתי דיקטטור" בו הוא מצייר ספק באירוניה ספק כפנטזיה את האוטופיה הפשיסטית של מדינה מנומסת.